"חזרתי היום גמורה מהעבודה, סיפרתי לו שהיה לי יום פשוט נוראי, ובמקום לחבק הוא ירה: 'את מתלוננת?! את לא מבינה איזה גיהנום עבר עליי היום עם המנהל שלי!'. כאילו כל שיחה בינינו היא תחרות מי סובל יותר!"
מוכר לכם הפינג-פונג המתיש הזה?
היא משתפת בכאב – והוא מיד שולף את הכאב שלו.
לכאורה, מהצד זה נראה אגואיסטי. כאילו הוא חייב "לחטוף לה את המיקרופון". אבל האמת היא ששניהם אנשים טובים! אז מה באמת קורה שם?
כשגבר שומע "היה לי יום נוראי", המוח שלו נכנס לאזעקה. הוא לא שומע שיתוף – הוא שומע אשמה: "בגללך אני קורעת את עצמי בעבודה", או חרדה: "עכשיו תורך לקרוס, כל הבית נופל עליך!". מתוך מגננה ובהלה, הוא מיד יורה: "גם לי קשה!" – לא כדי לפגוע, אלא כדי להתגונן!
והיא? היא בכלל לא רצתה להאשים או לחלק פקודות. היא בסך הכל רצתה להרגיש שהיא לא לבד.
וכאן מגיע אחד הרגעים המרטיטים ביותר בתורה כולה.
יוסף הצדיק מתגלה לאחיו. עשרים ושתיים שנה של בור, עבדות וכלא מתנקזות למפגש עם אחיו הקטן בנימין, שגדל ביתמות ובגעגוע קורע לב. לשניהם יש שק ענק של כאב אישי! הם יכלו ליפול זה על זה וכל אחד יצעק: "אתה לא מבין מה עבר עליי!".
אבל מה קורה שם?
"וַיִּפֹּל עַל צַוַּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו".
חז"ל מגלים סוד מדהים: יוסף בכה על שני בתי מקדש שיחרבו בחלקו של בנימין, ובנימין בכה על משכן שילה שיחרב בחלקו של יוסף!
תקלטו את המחזה:
יוסף שם את כל 22 שנות הסבל שלו בצד – ובוכה על החורבן של בנימין.
ובנימין מניח את כל הכאב שלו – ובוכה על החורבן של יוסף!
אף אחד לא מנפנף בייסורים שלו. אף אחד לא עושה תחרות מי מסכן יותר!
כשאת מבינה שבעלך לא מתחרה בך אלא פשוט נבהל – את מפסיקה להיעלב.
וכשאתה מבין שאשתך לא באה להאשים אותך או להפיל עליך תיקים – אתה יכול סוף סוף להוריד את המגננה.
אל תספרו את השריטות שלכם כשבן הזוג מדמם. תשימו רגע את הכאב שלכם בצד, ותבכו איש על צווארי אחיו.