"לך לישון!" אמא אמרה. הילד הלך לחדר. עברו 10 דקות. אבא נכנס לחדר. הילד עדיין משחק ."למה אתה לא ישן? אמא אמרה לך!" "אבל אבא, אתה תמיד נותן לי עוד 15 דקות..." אבא נכנע. "טוב, עוד 10 דקות."
מה קרה כאן? הילד למד שאין משמעות למה שאמא אומרת. כי אבא ממילא יסתור. ובעוד חודש - גם למה שאבא אומר אין משמעות. כי אמא תסתור.
והתוצאה? ילד ללא שום דמות סמכותית בחייו.
והמחקרים מוכיחים: מחקר גדול שנערך בגרמניה (2021) בדק 1,157 ילדים בני 7-16 במשך 5 שנים. הממצא: הורים עם קונפליקטים וחוסר אחדות בחינוך - הילדים שלהם סובלים מבעיות חברתיות חמורות. מחקר נוסף (Dwairy, 2010) מצא שחוסר עקביות הורית גורם לילדים חרדת נטישה, פחד בית ספר, והפרעות התנהגות. ומחקר ארוך טווח (Luxton, 2007) גילה שילדים שגדלו עם הורים לא עקביים - סובלים בבגרות מדימוי עצמי נמוך ונטייה לדיכאון.
למה? כי ילד שכל דבר שאמא אומרת אבא עלול לסתור - לא יכול לצפות דבר. הוא לא יודע מה הכללים. מה התגובות. מה מותר ומה אסור. הוא חי בכאוס. ובכאוס - לא גדלה סמכות. גדל בלבול.
והבלבול הזה לא נשאר בבית. הוא מגיע איתו לגן, לבית ספר, לצבא, לעבודה, לנישואין. כי ילד שגדל בלי סמכות - לא יודע לקבל סמכות.
והתורה אומרת בפרשת אמור: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים... וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" - למה כפל לשון? "אמור" ו"ואמרת"?
רש"י מסביר: "לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים" - להזהיר את הגדולים (ההורים) על הקטנים (הילדים).
והנקודה היא: הגדולים - ביחד! אבא ואמא - כיחידה אחת! לא "אמור אל הכהן" ואז בנפרד "ואמור אל הכהנת". אלא "אמור... ואמרת" - יחד. אחדות.
כי בשביל שלהורים תהיה השפעה על ילדיהם - הם חייבים להיות יחידה אחת ואחידה. גם אם יש אי-הסכמות בחינוך - זה לעולם לא יכול להראות לילדים!
כשאמא אומרת "לא" - אבא תומך באמא. מול הילד - הם אחד. אחר כך, בינם לבין עצמם, הם יכולים לדבר. להתווכח. לשנות דעה. אבל מול הילדים? חזית אחת.
שימו לב: זה לא משנה אם אחד ההורים הוא דמות סמכותית חזקה. אם הצד השני סותר אותו - הסמכות שלו מתאיינת. נעלמת. אפסית.
כי אם לא: הילד לא יודע למי להקשיב. אין לו שום עוגן. שום כללים ברורים. והתוצאה - בעיות התנהגות, חרדה, דימוי עצמי נמוך, וחוסר יכולת להשתלב במסגרות.
"אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ" - הגדולים ביחד, על הקטנים.
נכון, הזוגיות שלנו לא תמיד מושלמת. אבל הילדים? הם לא אשמים בזה. ולא אמורים לסבול מזה.
