היא התאמצה היום. באמת התאמצה. ניסתה לא לצעוק על הילדים. ספרה עד עשר פעמיים. נשמה עמוק. אבל בסוף - היא צעקה. ובערב, כשהוא חזר, הבית היה בלאגן. הילדים בוכים. והיא מותשת. והוא אומר: "שוב צעקת על הילדים?" והיא מרגישה: נכשלתי. לא הצלחתי. אני לא טובה מספיק. אבל רגע - מי אמר שהמדד הוא הצלחה?
התורה נקראת "ברית" – "הנה אנכי כורת עמכם ברית בחורב". "ואני זאת בריתי אותם אמר ה'". "אם לא בריתי יומם ולילה וכו'"
ואנחנו יודעים – עניינה של כריתת ברית היא הסכמה לקשר הדוק ובעל מחוייבות. בין מדינות ובין אנשים חשובים. וגם הקשר בין איש ואישה נקרא "ברית נישואין".
אבל בפרשת בחוקותי רואים משהו מוזר: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... ונתתי גשמיכם בעיתם... יהיו לכם חיים סבבה!" "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... חרבון דרבון! קללות, עונשים, חרדות!" זה נשמע כמו... חוזה. לא? אם תעשו מה שצריך, תקבלו. ואם לא – קנס כואב!
אז מה ההבדל בין ברית לחוזה? בחוזה - מודדים הצלחות. סיימת את העבודה בזמן? תקבל תשלום. לא? קנס! בברית - מודדים השתדלות. תראה לי שאפת לך ממני!
דוגמה: ישראל וארה"ב יצאו למבצע משותף נגד איראן. אף אחת מהמדינות לא התחייבה לשנייה להביא לה ניצחון. אבל הן כן התחייבו לעשות הכל כדי לתת לצד השני מה שהוא צריך כדי להצליח. במילים אחרות: "תראה לי שאכפת לך ממני באמת!"
זה ההבדל: חוזה = הצלחות. ברית = השתדלות.
הקב"ה לא מצפה מאיתנו להיות מושלמים. הוא בעצמו ברא בנו את יצר הרע! הוא מצפה לראות איך אנחנו משתדלים בשבילו, על זה אנחנו מקבלים שכר - תראו לי שאכפת לכם ממני!
וגם בזוגיות: אנחנו לא התחייבנו להצלחות. אנחנו בני אדם, אבל כן התחייבנו להרתמות והשתדלות מקסימלית אחד כלפי השני. גם כשלא ברור לנו שנצליח.
חזרה לסיפור שלנו: היא ניסתה היום. התאמצה. ספרה עד עשר. נשמה עמוק. נכון, בסוף היא צעקה. היא לא הצליחה. אבל היא השתדלה. והחכמה הגדולה של בן הזוג היא: היכולת לראות את ההשתדלות של השני. לא להסתכל על התוצאה. להסתכל על המאמץ. להבין את הכוחות של השני. (כי סוף סוף - הם לא מכירים מאתמול!) ולהעריך את ההשתדלות שלו. שמורה רק על דבר אחד: אכפת לי ממך.
"בְּרִית נִשּׂוּאִין" - זו ברית. לא חוזה. אנחנו לא מודדים הצלחות. אנחנו מודדים השתדלות. תראה לי שאכפת לך. זה מספיק.