היא אמרה לו משהו. "אתה תמיד בורח לספרים במקום לעזור לי עם הילדים." זה פגע. הוא הרגיש את הדקירה. "תמיד"? הוא עוזר! הוא עובד קשה! אבל הוא לא אמר כלום. העביר. המשיך הלאה. השבוע עבר. השבוע הבא התחיל. יום חמישי בערב. היא מבקשת ממנו לעזור להוציא את האשפה. ופתאום הוא מתפרץ: "תמיד אני! אף פעם אין לך מספיק! אני עושה הכל בבית הזה ואת לא רואה כלום!"
והיא עומדת שם, מזועזעת. "מה קרה לך?! זו רק אשפה!" אבל זו לא הייתה אשפה. זה היה כל מה שהצטבר. כל הכעס שלא נאמר. כל הפגיעה שנשארה בפנים.
והתורה אומרת בפרשת קדושים: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ - הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" רש"י מסביר: "לא תשנא בלבך ושותק. אלא תוכיחנו. דבר!"
אבל יש כאן עוד משהו: "ולא תשא עליו חטא." מה זה אומר?
הרמב"ן מסביר משהו מדהים: כשמישהו פוגע בך ואתה לא אומר לו - אתה עושה לו עוול. למה?
כי אתה נושא עליו חטא שהוא לא יכול להפטר ממנו. הוא לא יודע שהוא פגע בך. אז איך הוא יכול להתנצל? איך הוא יכול לתקן? אתה גונב ממנו את ההזדמנות להיות אדם טוב.
תחשוב על זה שנייה: היא אמרה לו את המשפט הזה, "אתה תמיד בורח לספרים במקום לעזור." אם הוא היה אומר לה באותו רגע: "מה שאמרת פגע בי. אני מרגיש שאת לא רואה כמה אני עושה." מה היה קורה? אולי היא הייתה אומרת: "את צודק! לא התכוונתי ככה. אני רואה כמה אתה עושה. פשוט היה לי יום קשה." או: "אני מצטערת. באמת פגעתי בך."
והעניין היה נגמר שם.
אבל כשהוא שתק, הוא נשא עליה חטא. חטא שהיא לא יודעת עליו. חטא שהיא לא יכולה לתקן. זה לא הוגן כלפיה.
כשמישהו פוגע בך ואתה שותק, אתה לא עושה לו טובה. אתה עושה לו עוול.
כי אתה גונב ממנו את האפשרות להתנצל.
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" - דבר. לא רק בשביל עצמך. בשבילו.
תן לו את ההזדמנות להיות אדם טוב.