בפרשת ויקהל, התורה מתארת איך בני ישראל הביאו תרומות למשכן. וביניהם: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת... בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת" - הכיור נעשה מהמראות של הנשים.
רש"י מביא מדרש מדהים: הנשים במצרים, בעת השעבוד הקשה, היו לוקחות את המראות האלו ומסתכלות בהן כדי להתייפות לבעליהן. למרות העבדות, העייפות והעובדה שפרעה ניסה להפסיק את הלידות - הנשים המשיכו להשקיע במשיכה ובקירבה עם בעליהן.
וכשבאו לתרום את המראות למשכן, משה רבינו בהתחלה לא רצה לקבל אותם - הרי זה כלי של יצר הרע! אבל הקב"ה אמר: "קבל! אלו חביבים עלי מכל התרומות, שבזכותם הוקמו כל הצבאות במצרים!"
מה התורה מלמדת אותנו כאן? שההשקעה להמשיך להיות נעימים ומטופחים אחד בשביל השני - זו לא פריצות, זו קדושה! זה לא משהו שצריך "להסתפק" בו, זה משהו שחביב על הקב"ה יותר מכל התרומות!
יש סיפור ידוע על רבי אליהו לאפיאן זצ"ל. כשהיה חוזר הביתה, היה נעצר לפני פתיחת הדלת ומסדר את עצמו יפה - את הכובע, החליפה, הזקן. למרות שכבר היה מבוגר. כששאל אותו אחד מתלמידיו למה הרב מתאמץ, אמר: "אני הולך לפגוש את השכינה... צריך לכבד את המעמד!"
זו הנקודה! ההשקעה האמיתית בנראות צריכה להיות בבית - במקום הכי חשוב בעולם שלי, ומול האדם הכי חשוב בעולם שלי!
אבל מה קורה בפועל? בחוץ משקיעים המון - בשביל זרים, בשביל חברים, בשביל עבודה. אבל בבית? נראים כמו איש מערות. "בעלי? הוא כבר רואה אותי עשר שנים, מה זה משנה?"
וזה בדיוק ההיפך ממה שהתורה מלמדת! הנשים במצרים השקיעו למרות העייפות. למרות השנים. למרות שהיה קשה. למה? כי הן ידעו שזה מה שחשוב באמת.
גם בגמרא (תענית כג ע"ב) מסופר על אבא חלקיה, אמורא קדוש שמתפלל ומוריד גשמים בתקופת בצורת! שכשהגיע לפאתי העיר - אשתו יצאה לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים. ולמה? כדי שלא יתן עיניו באחרת.
אמנם בשביל שיהיה קל יותר להשקיע, שימו לב! כשבן הזוג מתאמץ, מטפח את עצמו, משקיע - אסור שזה יעבור בשתיקה. צריך להחמיא, לשים לב, להגיד תודה. לא פחות מהמחמאות שהוא מקבל מאנשים זרים בחוץ!
הכיור במשכן נעשה מהמראות האלו - כי הקב"ה רצה שנזכור תמיד: השקעה במשיכה ובטיפוח בזוגיות זה לא משהו טכני או שולי. זו התרומה הכי חשובה!
"אנחנו כבר נשואים עשר שנים" - זו בדיוק הסיבה להמשיך להשקיע. כי הבית זה המשכן, ובן הזוג זה השכינה.