"זה התחיל מגרב שנשארה על הרצפה והסתיים בפיצוץ אטומי של שלוש שעות על כל עשר שנות הנישואין שלנו," סיפר לי איתי בייאוש בקליניקה. אשתו ענת ישבה מולו, מותשת לא פחות: "אנחנו מתווכחים תמיד על אותם דברים בדיוק. זה שדה מוקשים ידוע מראש – ברגע שאחד מאיתנו דורך עליו, אנחנו שוב נשאבים לאותם חילופי האשמות מתישים, ואף פעם לא יוצאים מזה". איתי וענת לא לבד. בטיפול זוגי אנו מכנים את המצב הזה "קונפליקט מעגלי תקוע". מחקרים מלמדים שרוב המריבות בין בני זוג הן מריבות שחוזרות על עצמן. המלכודת אינה חוסר ההסכמה, אלא האשליה שאם רק נמשיך לריב, לצעוק ולהתווכח באותה נקודה – בסוף "ננצח" והצד השני ישתכנע.
בפרשת תולדות אנו מוצאים שיעור מבריק בניהול קונפליקטים מתוך מסע חפירת הבארות של יצחק אבינו. עבדי יצחק חופרים באר ראשונה, אך רועי גרר רבים עמם: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ". הם חופרים באר שנייה, ושוב מריבה: "וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה". יצחק יכול היה להתבצר, להוכיח את צדקתו ולפתוח במלחמת התשה מרה ואינסופית. אך במקום זה, התורה מתארת גדלות נפש נדירה: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ".
יצחק אבינו מלמד אותנו מתי להפסיק להילחם על "בארות תקועות". ישנם ויכוחים זוגיים שהם בבחינת "עשק ושטנה" – לא משנה כמה תתאמצו לחפור בהם, לא ייצאו מהם מים חיים של קרבה, אלא רק בוץ ומרירות. החוכמה הזוגית אינה להוכיח בכל מחיר שאתה צודק, אלא לדעת מתי לעשות "ויעתק משם": להכיר בכך שהוויכוח הספציפי הזה הוא מבוי סתום, להרפות ממאבק הכוחות המתיש, ולחפש את ה"רחובות" – מקום שבו יש מרחב משותף, הקשבה ושלום.
אז איך עוברים מעשק ושטנה לרחובות בתוך הבית? קודם כול, ממפים יחד את "בארות המריבה" החוזרות על עצמן, ומסכימים מראש שלא נכנסים אליהן שוב באוטומט. כשמתחיל המתח המוכר, עוצרים ואומרים: "היינו בוויכוח הזה מאה פעמים, אנחנו לא חוזרים לחפור בבאר הזו עכשיו". במקום להתבצר בעמדות הישנות, מסיטים את תשומת הלב לחיבור, לשיחה עניינית ולחיפוש פתרונות פרקטיים שמאפשרים לשני הצדדים לנשום. כשאנו לומדים להעתיק את מקומנו מוויכוחי הסרק, אנו מפנים מקום לברכה של "עתה הרחיב ה' לנו" – וזוכים לבית מלא ברוגע, במים חיים ובשכינה.