דני וטליה ישבו על הספה בסלון, כל אחד שקוע בטלפון שלו. שעה חלפה בשתיקה. "אנחנו צריכים לדבר," אמרה טליה לבסוף.
"על מה?" שאל דני, מבלי להרים את עיניו מהמסך.
"על המרחק," השיבה. "פעם היינו קרובים כל כך, והיום... אנחנו יושבים זה לצד זו כמו שני זרים."
מרחק בזוגיות. לפעמים הוא נראה כאויב הגדול ביותר של האהבה. אך האם תמיד כך הדבר?
המדרש מספר שכאשר בנו את המשכן, קיבלו הוראה מדויקת: "וְיָשַׂמְתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה". הכפורת, שעליה ניצבו שני הכרובים פורשי הכנפיים, הייתה מסמלת את השראת השכינה. והנה, דבר מעניין - הכרובים לא נגעו זה בזה. היה ביניהם מרחק מדויק.
"מה את מציעה?" שאל דני, מניח לבסוף את הטלפון.
"בוא נזכור את מה שלימדו אותנו חכמינו," חייכה טליה. "הגמרא מדברת על אהבה שהיא כמו קדרה - המשובחת ביותר. הקדרה היא שמאפשרת לאש ולמים לעבוד יחד מבלי שהאש תכבה או שהמים יתאדו."
הקדרה שמפרידה - היא זאת שגורמת לחיבור!
רבי שניאור זלמן מלאדי מלמד: 'מרחק מדוד הוא סוד הקרבה האמיתית'. כאשר שני אנשים נצמדים זה לזה לחלוטין, ללא כל מרווח, אין מקום לתנועה, לצמיחה, לנשימה. הם חוסמים זה את זה."
המקובלים מלמדים שאפילו בבריאת העולם היה צורך ב"צמצום" - הקב"ה כביכול "פינה מקום" כדי לאפשר לעולם להתקיים. כי קרבה אמיתית דורשת גם מרחק.
הקב"ה "מתלבש" בתוך התורה הקדושה, "אנכי" ה' אלקיך - ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהיבית" (אני את נפשי כתבתי ונתתי), כדי שנוכל לחבק אותו מבלי להתבטל ממציאות!
בשבוע שאחרי, דני וטליה החליטו לקבוע זמן ללימוד משותף. "בלימוד בחברותא," הסביר הרב, "היופי הוא במרחק שבין שתי נקודות המבט השונות. מתוך השוני נולדת הבנה עמוקה יותר."
הם הביטו זה בזו מעבר לספרים הפתוחים, ולראשונה מזה זמן רב, באמת התחילו לראות. כי לפעמים, דווקא המרחק הוא שמחבר.
"כמו הכרובים," לחשה טליה, "פנים אל פנים, קרובים אך לא נוגעים."
"וכמו הקדרה," הוסיף דני, "שמאפשרת לשני הפכים להפוך לאחד."