הם יודעים את הדפוס בעל פה. כל פעם אותו הדבר: השיחה מתחילה על משהו קטן - מי שכח לקנות חלב, מי לא סגר את הדלת - ותוך שתי דקות זה הופך למלחמה. צעקות, דלתות נטרקות, דמעות. ואחר כך הם מתנצלים, מבטיחים "הפעם זה יהיה אחרת" - ושבוע אחרי זה קורה שוב. בדיוק אותו דבר.
למה זה קורה? ואיך עוצרים את זה?
רש"י מביא מדרש מדהים: "הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין". אדם רואה אישה שנפלה בגלל יין, והוא אומר לעצמו: אני לא רוצה להגיע לשם. אז מה הוא עושה? הוא לא מחכה עד שהוא יסתבך. הוא לא אומר "אני אשתה רק קצת ואני אשמור על עצמי." הוא פשוט שם גבול: אני לא שותה יין. נקודה.
למה? כי הוא ראה את הדפוס. הוא יודע איך זה מסתיים. והוא לא רוצה לחזור על אותה טעות.
וזה בדיוק מה שצריך לקרות בזוגיות. כל זוג יש לו את ה"יין" שלו - הדברים שתמיד מובילים אותם לאותו מקום מקולקל. ואם אתם מספיק כנים עם עצמכם - אתם יודעים בדיוק מה הם.
ד"ר ג'ון גוטמן מצא משהו מרתק: כשקצב הלב של בן הזוג עולה מעל 100 פעימות לדקה במהלך ריב - הוא נכנס למצב של "flooding", מצב הישרדות. והמוח שלו כבר לא מסוגל לשמוע, להבין, לעבד מידע. הוא רק עסוק בהישרדות. רואה רק את עצמו. ובמצב כזה - אין שום סיכוי להגיע להבנה.
אז מה עושים? שמים גבול – לפני!
"אם אני מרגיש שהלב שלי מתחיל לדפוק מהר - אני עוצר את השיחה."
"אנחנו לא מדברים על כסף אחרי עשר בלילה."
"אם אחד מאיתנו מתחיל להרים קול - השני יכול לומר 'בוא נעצור לעשר דקות'."
זה לא בריחה מהבעיה. זה חכמה. זה להגיד: אני מכיר את עצמי. אני יודע מתי אני נופל. ואני לא רוצה ליפול שוב.
הנזיר לא מחכה עד שהוא יסתבך. הוא רואה את המלכודת מרחוק - ושם גבול.
גם אתם - תזהו את המלכודות שלכם. ותשימו גבולות - לפני.