"וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ". הגר שזכתה להרות לאברהם התחילה לראות את עצמה כגבירה. התוצאה הייתה שהיחס שלה לשרה השתנה מן הקצה אל הקצה. התורה מספרת ששרה "עינתה" אותה עד כדי כך שהגר ברחה. אבל איך אפשר לומר על שרה אמנו הצדקת שהיא עינתה אישה הרה?
רבי חיים שמואלביץ זצ״ל מסביר שחלילה לטעון ששרה עינתה אותה. כל מה ששרה עשתה היה להמשיך לדרוש ממנה לנהוג כשפחה. היא לא הוסיפה שום קושי חדש אלא רק החזירה אותה למקומה הטבעי. אלא שבעיני הגר חל שינוי פנימי. ברגע שהיא תפסה את עצמה כגבירה כל דרישה פשוטה הפכה לנטל כבד ולמעין עינוי.
המסר ברור לחיים בכלל ולזוגיות בפרט. לא המציאות היא שקובעת אם דבר קשה או קל אלא הדרך שבה אנחנו מסתכלים עליו. כשאדם יודע שמשימתו חשובה יש לו כוחות להתמודד. אבל כשנדמה לו שהעבודה חסרת ערך או שהאדם שמולו לא ראוי למאמץ גם פעולה קטנה נחווית כעינוי.
אפשר לדמות את זה לעובד שמעריץ את המנהל שלו. הוא מוכן להשקיע שעות נוספות, לשים לב לפרטים הקטנים ולעשות הכל עם חיוך. אותו עובד אצל מנהל שהוא מזלזל בו ירגיש שכל משימה קטנה היא סבל.
כך גם בזוגיות. כל זמן שאנחנו מחשיבים ומכבדים את בן הזוג כל בקשה קטנה הופכת למשמחת. להכין קפה, לעזור עם הילדים, לסדר את הבית - כל זה נהיה טבעי ונעים כי מדובר במי שיקר לנו באמת. אבל כשנכנס זלזול ואני מרגיש שאני "האדון" - גם פעולה פשוטה מרגישה כמו עבדות.
יש כאן עקרון יסודי: החשיבות שאנחנו נותנים לאדם קובעת את איכות החיים שלנו אתו. אם אדם מתחיל לראות את בן זוגו כמישהו שלא ראוי לכבודו, הרי שכל בקשה קטנה - להביא כוס מים, לקחת את הילד לגן, לענות על השאלה פשוטה - הופכת למטרד. לעומת זאת, כשיש כבוד ותקדיר, אותן משימות בדיוק מתבצעות בשמחה ובטבעיות.
המפתח המעשי הוא לשאול את עצמנו מדי פעם: מה אני רואה כשאני מסתכל על בן הזוג שלי? האם אני רואה אדם שראוי לכבוד ולהתחשבות, או שמא התפתח אצלי זלזול שגורם לי לחוות כל דבר שהוא מבקש כנטל?
הסוד הוא לשמור תמיד על כבוד הדדי, כי כבוד הופך את החיים לקלים ומשמחים, בעוד זלזול הופך אפילו את הדברים הפשוטים לעינוי.