"אני לא מבקשת הרבה, רק שפעם אחת הוא יזום בעצמו את הקניות לשבת מבלי שאצטרך לנהל אותו!", אמרה שירה בטון שהיה מלא בתסכול ובתחושת דרישה. כשאבי, בעלה, שמע את הדברים, הוא מיד התכווץ: "כשאת פונה אליי ככה, זה פשוט מוציא לי את החשק לעשות הכל". המלכודת של שירה ואבי היא מלכודת נפוצה: המעבר הבלתי מורגש בין בקשה לבין דרישה. כשאנו פונים לבן הזוג מתוך מקום של "מגיע לי" או "אתה חייב", אנו מייצרים התנגדות אוטומטית. גם אם המטרה מוצדקת, הטון שבו היא נאמרת הופך אותה לנטל ולא להזדמנות לנתינה.
בפרשת ואתחנן, אנו פוגשים את משה רבינו באחד מרגעיו האישיים והנוגעים ללב ביותר. משה מתפלל להיכנס לארץ ישראל, וחז"ל מגלים לנו שהוא התפלל לא פחות מ-515 תפילות (כמנין "ואתחנן"). למרות מעמדו העצום, משה אינו בא בטענה של "מגיע לי" בגלל כל מה שעשיתי עבור העם. הוא משתמש בלשון מתנת חינם. משה מלמד אותנו שגם כשמדובר בדבר שהכי מגיע לנו בעולם, הדרך הנכונה לפנות היא דרך ה"תחינה" – לשון בקשה שמשאירה לשני את המקום לבחור להעניק לנו מתוך רצון וחיבור, ולא מתוך כפייה.
בעולם הטיפול, ובמיוחד בגישת ה-NVC (תקשורת לא אלימה) של מרשל רוזנברג, אנו מבחינים בצורה חדה בין בקשה לדרישה. דרישה היא מצב שבו אם הצד השני יגיד "לא", הוא ייענש – בביקורת, בשתיקה מענישה או בפרצוף זעוף. לעומת זאת, בקשה אמיתית היא כזו שבה אנו משאירים לבן הזוג את החופש לסרב מבלי שהקשר ייפגע. הפרדוקס הזוגי הוא שדווקא כשאנו משאירים לשני את החופש להגיד "לא", הסיכוי שהוא יגיד לנו "כן" מתוך הלב עולה משמעותית. כשאנו "מתחננים" כמו משה, אנו פונים אל הלב של השני ולא אל יצר ההישרדות או המגננה שלו.
הצעתי לשירה ואבי לעשות ניסוי ב"אומנות התחינה". במקום המשפט "אתה חייב ליזום את הקניות", ביקשתי משירה לשתף בצורך שלה: "אבי, אני מרגישה עומס גדול בניהול הבית, והיה משמח אותי מאוד אם היית יכול לקחת על עצמך את נושא הקניות השבוע. מה דעתך?". כשאבי הרגיש שיש לו מרחב בחירה, המחסום הפנימי שלו נשבר. הוא כבר לא היה "חייל" שממלא פקודות, אלא בן זוג שרוצה להעניק לאשתו את מה שהיא צריכה. המעבר מדרישה לבקשה הוא המעבר מכוח לאהבה.
פרשת ואתחנן מזכירה לנו שהמילים שלנו הן מפתחות. 515 התפילות של משה מלמדות אותנו על התמדה, אבל גם על ענווה בתוך הקשר. בזוגיות, היכולת לבקש ולא לדרוש היא הסוד לשמירה על כבוד הדדי ורצון טוב לאורך שנים. כשאנו לומדים את שפת ה"ואתחנן", אנו מפסיקים לנהל פנקס של "מגיע לי" ומתחילים לבנות גשרים של חסד. זהו המפתח האמיתי לכניסה אל "הארץ הטובה" – מקום שבו הנתינה הדדית אינה חובה מעיקה, אלא ביטוי של אהבה שצומחת מתוך חירות ורצון להיטיב.