כמה נשים מכירות את התופעה הזאת: הוא עושה משהו בבית ומכריז בגאווה: "קניתי לך! הבאתי לך! הכנתי לך ארוחת ערב!" למרות שהוא אכל את רוב המנה... "סידרתי לך את הבית ועשיתי לך קניות!"
והאישה מתפוצצת מהחוצפה - איך הוא חושב שהוא איזה שייח נדיב ואני הנמענת? אם הם מתווכחים, הוא מבהיר בסיפוק שהוא לא הולך לעשות שום דבר בבית מעכשיו... כאילו קיבל פטור מצבאי.
אבל אם נבין את המקור של התופעה, יהיה לנו הרבה יותר קל להתמודד איתה.
כיוון שהאדם הראשון נברא לבד ורק לאחר מכן נבראה האישה ממנו, זה טבע בנפשו תפיסה עצמית של יחיד. כשהוא מתחתן, הוא מרגיש כמו אדם שפתח עסק חדש - יש אותו ויש את ה"עסק" הזוגי. זה לא דבר אחד; אם לא מסתדר, סוגרים את העסק. מבחינתו הוא משקיע בזוגיות כמו השקעה עסקית - רק כאשר זה מניב "פירות", יש לו מוכנות להמשיך להשקיע.
לעומת זאת, האישה נבראה מהגבר ישירות לתוך זוגיות. לכן היא מרגישה מחויבת לביתה ולזוגיות באופן טבעי יותר - ההשקעה שלה נובעת מתפיסה עצמית של שותפה, וזה נותן לה כוחות להשקיע במטלות הבית.
המנוע שיגרום לגבר להיות יותר שותף זה לא הציפיות החוזרות ונישנות של אשתו שהוא צריך להשקיע יותר! אלא על ידי כך שהיא תגרום לו להרגיש יותר "מתנדב מוערך" - בדיוק כמו שהוא כבר מרגיש.
כשהיא תגיד לו "תודה" על כל מחווה בבית, בדיוק כמו שאמא שלו הייתה אומרת כשהוא סידר את החדר שלו, זה יגרום לו להיות הרבה יותר פעיל ושותף - אבל מהמניעים הגבריים שלו ולא מהציפיות הנשיות.