בשיר השירים, החיבור המרומם עליו אמר רבי עקיבא "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים", מופיע פסוק מפתיע: "לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה לִבַּבְתִּ֙נִי֙ בְּאַחַ֣ת מֵעֵינַ֔יִךְ בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ׃"
מדוע הקב"ה מתפעל דווקא מ"אחת מעינייך"? היכן הייתה העין השנייה?
חז"ל מלמדים אותנו שבמעמד הר סיני, שהיה למעשה מעמד החופה בין הקב"ה לעם ישראל, הקדוש ברוך הוא משבח את עם ישראל על כך שאהבו אותו ("ליבבו אותו") בעין אחת בלבד. העין השנייה? היא הייתה נעוצה בעגל הזהב!
תמונה מדהימה מצטיירת כאן - בזמן שעם ישראל רקד ושמח סביב העבודה זרה שיצרו, עין אחת שלהם עדיין הייתה מופנית אל ההר. הם המתינו, בלב מייחל, אולי משה יירד כבר ויזכו לראות שוב את בוראם או לשמוע את דברו.
והקב"ה? במקום לכעוס על העין שפנתה לעגל, בחר לשבח ולהתפעל מהעין שנשארה נאמנה אליו.
המסר העמוק כאן נוגע ישירות לחיינו: לאדם יש הרבה תאוות חייתיות אינסטינקטיביות שהוטבעו בנפשו בעת לידתו בעולם הזה. "יצר לב האדם רע מנעוריו", וזו עובדה שאיננו יכולים להתכחש לה.
אבל - ופה המפתח - אם האדם מצליח לצאת מעצמו ולו במעט, ואפילו רק בעין אחת להסתכל על אוהביו ולדאוג להם, זה כבר מגלה את מי שהוא באמת! זה כבר חושף את הניצוץ האלוקי שנמצא בתוכו!
בזוגיות, במשפחה ובחברה, קל לנו לראות את החסרונות והטעויות של הסובבים אותנו. קל לראות את ה"עגל" שלהם. אבל הקב"ה מלמד אותנו דרך אחרת - להתמקד דווקא בעין האחת הטובה, במחוות הקטנות שמגלות את האלוקות המסתתרת בתוך כל אדם.
כשבן זוג שוכח לפנות את הזבל אבל זוכר להביא פרח, כשילד מתעקש ומתווכח אבל גם מחבק בחום, כשחבר מאכזב אך מתקשר לשאול לשלומנו - זו בדיוק אותה "עין אחת" שהקב"ה כל כך אוהב.
הבה נלמד מבורא עולם לראות את העין האחת הטובה שבכל אדם, ולזכור שלפעמים, בעין אחת טמון עולם ומלואו.