שמואל ישב מולי בקליניקה, שלף דף קטן והתחיל להקריא: "אני שוטף כל יום כלים, לוקח את הילדים, ומעביר לה את הרכב טסט. בתמורה, אני מצפה שהיא לפחות תכין לי ארוחת ערב חמה ולא תבוא אליי בטענות". הבטתי בו וחשבתי לעצמי כמה קל לנו להפוך את ברית הנישואין לחברת ביטוח או להסכם מסחרי קר. אנחנו כל כך רגילים לשאול את עצמנו "מה יוצא לי מזה?", עד שאנחנו שוכחים שתכלית התורה כולה – מ"ואהבת את ה' אלקיך" ועד "ואהבת לרעך כמוך" – היא להביא את האדם למצב שהוא מעניק מתוך בחירה חופשית ונקייה, אהבה נטו, מבלי שהמניע יהיה משיקול אנוכי של רווח והפסד. הנישואין הם למעשה חדר הכושר הגדול ביותר של הנשמה כדי להתאמן על השריר הזה.
לקראת ראש השנה, אני נזכר תמיד בסיפור עמוק שהיה מספר המשגיח, רבי אליהו לאפיאן זצ"ל. הוא תיאר עשיר שנסע לעסקיו כשהעגלה שלו עמוסה בשקי מטבעות, וכלבו הנאמן רץ לצידו. לפתע, נשכב הכלב לפני גלגלי העגלה וסירב לזוז. העשיר, שלא הבין מה קרה, גער בו ואף הכה אותו חזק עד שהכלב זז והנסיעה נמשכה. לאחר כמה דקות, שם לב העשיר שהכלב נעלם. הוא סובב מיד את העגלה, חזר על עקבותיו ומצא את כלבו שוכב ללא רוח חיים, כשהוא מגן בגופו על אחד משקי המטבעות שנשמט ונפל מהעגלה. הכלב הקריב את חייו מתוך מסירות נפש ואהבה מוחלטת לאדונו.
הרב לאפיאן היה שואל את שומעיו: האם לכלב המדהים הזה, שאהב את בעליו עד כלות הנפש, מגיע גן עדן? האם יש לו חלק לעולם הבא? התשובה היא לא. למה? כי כלב, כשמו כן הוא – "כולו לב". הוא מתוכנת באופן אינסטינקטיבי לאהוב את בעליו, אין לו ברירה או מערכת שיקולים אחרת. מה שאין כן האדם. החידוש של האדם בעולם, וזהו בדיוק העניין של ראש השנה – יום הרת עולם שבו אנו ממליכים את הבורא – הוא כוח הבחירה החופשית. האדם אינו פועל מתוך תכנות קבוע או דחף חייתי. כשאדם בוחר להעניק לבן זוגו, להיות קשוב לצרכים שלו ולתת מעצמו מבלי לחשב "מה המניה הזוגית שלי שווה עכשיו", הוא יוצר משהו קדוש. הוא בוחר להיות אדם אוהב.
בראש השנה אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים ומבקשים שנה חדשה של חיים וברכה. זו ההזדמנות שלנו לצאת מתודעת הכלב המתוכנת או הסוחר המחשב, ולהיכנס במלוא הכוח לחדר הכושר של הנשמה. כשאנו מחליטים לבחור בבן הזוג, להקשיב ולתת מתוך רצון נקי להיטיב, אנו לא רק בונים שלום בית אמיתי, אלא מנצחים את האנוכיות הטבעית שלנו וזוכים בגן עדן כאן בעולם הזה.