פרשת כי תבוא פותחת במצוה מיוחדת: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ... וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה..." - הבאת ביכורים, הפירות הראשונים והטובים ביותר, לבית המקדש.
למה דווקא הראשית? למה לא לחכות לסוף השנה ולהביא ממה שנשאר?
התורה מלמדת אותנו עיקרון עמוק: מה שחשוב באמת מקבל את הטוב ביותר שלנו, ולא את השאריות. כשאתה נותן את הראשית, את הטוב ביותר - אתה מביע שזה המקום החשוב ביותר בחייך.
אותו עיקרון חיוני בזוגיות.
רוב האנשים נותנים את הטוב ביותר שלהם לעבודה, לחברים, ואפילו לזרים - ואת מה שנשאר הם מביאים הביתה. הכוח הטוב ביותר, הסבלנות, החיוך, האדיבות - כל זה הולך "לביכורים" של החיים המקצועיים והחברתיים. ולבן הזוג? נשארות השאריות: העייפות, הרגזנות, חוסר הסבלנות.
"אני כל כך עייף מהעבודה", "אין לי כוח לשיחות עכשיו", "תני לי להירגע קצת" - ואז אנחנו תוהים למה הזוגיות לא פורחת.
התורה מראה לנו את הדרך הנכונה: את הראשית, את הטוב ביותר, את האנרגיה הטובה ביותר - אנחנו נותנים למה שהכי חשוב לנו. ואם הזוגיות באמת חשובה לנו, היא צריכה לקבל את הביכורים שלנו.
זה אומר לשמור את החיוך הטוב ביותר לבן הזוג. לתת את הסבלנות הראשונה לבית. להביא את הטוב ביותר שבנו הביתה, ולא רק מה שנשאר.
כשאנחנו נותנים לזוגיות את הראשית במקום את השאריות, היא פורחת כמו גן מוריק. כי מה שמקבל את הטוב ביותר שלנו - זה מה שמשגשג.