ימי "בין המצרים" הגיעו, וכולם בדאון. שלושה שבועות בלי מוזיקה, בלי חתונות, בלי גילוח (למי שנוהג) – תקופה שמוקדשת לאבל על חורבן בית המקדש. אבל רגע, יש כאן פרדוקס מעניין!
בעלי החסידות מפרשים את הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" בדרך מפתיעה: "כל רודף-יה" – כל מי שרודף אחרי ה', מנסה להתחבר לאלוקים – "השיגוה" – ישיג אותו – "בין המצרים" – דווקא בתקופות הקשות של המיצר!
רגע, מה? הרי זו תקופה של חורבן, של אבל! איך דווקא פה מוצאים חיבור יותר עמוק?
זה כמו גלעד, חבר שלי, שהיה בנקודת משבר בנישואין. "חמש שנים היינו יחד," הוא סיפר, "ובכל זאת הרגשנו זרים. כאילו אף אחד לא באמת מבין את השני. הגענו למצב שבו אפילו העלינו ברמז שאולי זה לא שווה את המאמץ."
"ומה קרה?" שאלתי.
"דווקא כשהכל עמד להתפרק, פתאום ראינו את כל הדברים הטובים שהיו לנו. דברים שהתרגלנו אליהם עד שהפכו שקופים – הביטחון, החברות, הצחוקים בארוחות שישי. המשבר גרם לנו להעריך מחדש את מה שתמיד היה שם."
וזה מזכיר לי את יעל, שיצאה ל-17 שידוכים כושלים. כשפגשה את בעלה, יוסי, היא בכלל לא התלהבה. "הוא היה ההיפך הגמור מהטיפוס שחלמתי עליו," היא צחקה, "אם הייתי פוגשת אותו בשידוך הראשון, הייתי מסיימת את הפגישה אחרי רבע שעה."
"אבל משהו בתוכי השתנה אחרי 17 כישלונות. הבנתי שאני מחפשת תסריט דמיוני במקום אדם אמיתי. פתאום יכולתי לראות את יוסי כמו שהוא באמת, בלי השוואות לגיבור רומנטי מספר. היום, אחרי ארבע שנות נישואין, אני לא מפסיקה להודות לה' על הבעל המדהים שלי – שבכלל לא דומה ל'חלום' המקורי שלי."
המיצר – הצמצום, הקושי, המשבר – הוא בדיוק המקום שבו אנחנו מגלים את העומק האמיתי. כי כשהכל זורם, אנחנו נשארים בשטחיות. רק כשנדחקים לפינה, כשהמסכות נופלות, מגלים מה באמת חשוב.
אולי זו המשמעות העמוקה של "בין המצרים". דווקא בימים אלה, כשאנחנו חווים את החיסרון של בית המקדש, אנחנו יכולים לפתוח את הלב להתחבר באמת, בלי קליפות וקישוטים חיצוניים.
אז בפעם הבאה שאתם במשבר, בלחץ, במיצר – זכרו את הפסוק. אולי זו לא מהמורה בדרך. אולי זו הדרך עצמה – הדרך להשיג דווקא עכשיו את מה שרדפתם אחריו כל הזמן.
מדוע קרח ועדתו טעו, ואיך זה נוגע לזוגיות שלנו
"כולם שווים, כולם קדושים, למה אתם מתנשאים?" – טענת קרח ועדתו נשמעת כל כך... מודרנית. במבט ראשון, נדמה שקרח היה הדמוקרט הראשון – לוחם למען שוויון, מתנגד להיררכיה. אז מדוע הוא נענש כל כך חמור? ומה זה אומר לנו היום?
רבי שמחה בונים מפשיסחא מציע תובנה עמוקה. כשקרח טען "כי כל העדה כולם קדושים", הוא אמר אמת – אבל אמת מסוכנת. כן, כולנו נבראנו בצלם אלוקים. כולנו קדושים. אבל – וזה ה"אבל" המכריע – לא כולנו אותו דבר.
דווקא השונות בין בני אדם היא זו שיוצרת עולם שלם! אם כולם היו משה רבינו, מי היה נושא את הארון? מי היה בונה את המשכן? מי היה מקריב את הקרבנות?
הבעיה עם קרח לא הייתה רצונו בשוויון, אלא אי-הבנתו את העיקרון הבסיסי ביותר של הבריאה: שונות היא ברכה.
חשבו על זוגיות: כמה פעמים שמעתם זוגות מתלוננים – "הוא/היא לא מבין/ה אותי"? אנחנו מצפים שבן/בת הזוג יהיו כמונו, יחשבו כמונו, ירגישו כמונו. אבל אם באמת היו כמונו – איזה ערך היו מביאים לחיינו?
יוסי וחני, זוג שייעצתי להם, סיפרו לי שהם רבים כל הזמן על סדר וניקיון. "היא אובססיבית," התלונן יוסי, "אני לא יכול לשים כוס בכיור בלי שהיא תרוץ לשטוף אותה." חני השיבה: "והוא יכול לחיות בתוך ערימות של בלגן!"
"אתם יודעים מה הבעיה האמיתית?" שאלתי. "לא שאתם שונים. הבעיה היא שכל אחד מכם חושב שהדרך שלו היא הנכונה היחידה, ושהשני צריך להשתנות."
קרח לא הבין שמנהיגות של משה ואהרון לא באה על חשבון קדושתו שלו. הוא ראה את העולם כמשחק סכום אפס – אם הם למעלה, אני למטה.